מכירים את המשפט של הרב קרליבך :
"כל מה שילד צריך זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מה קורה לילדים, שהמבוגר האחראי, מראש מוותר עליהם?
זה הסיפור האישי שלי
אני מגיעה לתיכון, חדורת מוטיבציה. רוצה להצליח, שואפת להיות טובה בכל המקצועות
כולל המקצוע שהכי פחות אהבתי - מתמטיקה
אבל, אז זה מתחיל
מורה למתמטיקה שמגיע עם אג'נדה ברורה, תלמידים "חלשים" (3 יחידות לבגרות), לא בכיתת הלימוד שלו, מוותר עלינו מראש, לא טורח להסביר, ללמד, להקשיב.
מבחינתו - אנחנו מוזמנים גם לא להגיע לשיעורים בכלל, יותר מכך הוא ממש רומז שלא נטרח להגיע. הוא רוצה תלמידי אקסטרה, כאלה שהגיעו ל-5 יחידות בגרות במתמטיקה, הוא דואג להדגיש שכאן הוא מתכוון להשקיע ואנחנו מבזבזים את זמנו, כי אנחנו לא מסוגלים, כי אנחנו לא מספיק טובים, כי אנחנו חלשים ואין משהו שיכול לשנות את זה. ואנחנו, תלמידים צעירים, האמנו לו. גם אני האמנתי לו
וכך, משיעור לשיעור למרות המאמצים שעשינו, למרות ההשתדלויות שלנו. הרצון להשתלב, להבין, לנסות. לא צלח, כשל.
עם הזמן הבנו שהמורה שלנו פשוט מפקיר אותנו, וואו איזה תסכול.
את מבחני הבגרות במתמטיקה סיימתי, קל זה לא היה. והסיפור הזה שהמורה למתמטיקה סיפר לי, ליווה אותי לאורך שנים. היום כאדם בוגר אני בטוחה בעצמי ועדיין, בכל פעם שאדרש לחשב, לדבר מספרים, התגובה הראשונה – קיפאון מחשבתי שרק לאחריו מגיע השחרור.
עבודה עצמית של שנים רבות.
לסיפורים שהסביבה מספרת לנו, ישנה השפעה לאורך שנים
ההשפעה ניכרת בכל מיני תחומים ולא תמיד נדע לדייק או להסביר לעצמינו/לסביבה, את הסיבות להתנהגות כזאת או אחרת.
ולמה כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו?
כי הילדים שלנו סומכים עלינו ההורים, סומכים על המורים. הם סומכים על המבוגרים שהם פוגשים בדרכם. הם בטוחים שלמבוגר יש את כל התשובות
ובעיקר הם מבינים-שזהו תפקיד המבוגר, להגן עליהם. כשהם ירגישו שקשה להם, שהם במבוי סתום, הם ינסו להתגבר על הפחדים, על החששות, ינסו להתגבר על הכעסים, הם יפנו להורה/למורה/למבוגר האחראי לקבל תמיכה, לקבל מענה, להיות בטוחים.
ואם בבית הספר מתעלמים מהם, החברים לא משתפים אותם, בבית לא מזהים את המאמצים שלהם, זה מתסכל, מתסכל מאוד. בעיקר כי הם רוצים לשנות, להצליח. הם רוצים להרגיש אחרת
הם יודעים שהם מנסים, עושים הכול מכל הלב ועדיין לא מצליחים.
אפשר לשנות?
כן
נתחיל מכך, שנאמין בהם. נאמין שהם רוצים אחרת, רוצים להצליח
נתמוך, נעודד ובעיקר נקשיב. נזהה את הקשיים גם כשהם לא נאמרים במילים, אלא בעיקר כאלה שבאים לידי ביטוי בסימנים, סימנים של מצוקה
כעס בלתי נשלט
מופנמות
פחדים
דימוי עצמי נמוך
נקשיב לתחושות שלהם, נזהה את הצרכים. נבחן יחד איתם אפשרויות למענה, לשינוי חשיבה, לחשיבה חיובית, להתנהלות שתקדם אותם.
לזהות את החוזקות, היכולות, להיזכר יחד ברגעים הטובים, הרגעים ששם היו הצלחות
נהיה עבורם העוגן, אי של שקט ונצייד ותם בכלים, תובנות ועוגנים שאיתם הם יכולים להמשיך הלאה
לספר לעצמם סיפור אחר, סיפור חדש. סיפור שישנה עבורם את העתיד שלהם.
כותבת המאמר:
אתי הלוס-מדריכת הורים, מטפלת רגשית בילדים ונוער
NLP
http://www.facebook.com/etihelos